"מפרסם להשכיר"- מצוי, אך האם רצוי?

חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, הידוע בכינויו "חוק הספאם" (להלן: "החוק"), אוסר על הפצת דברי פרסומת, אלא בכפוף להתקיימותם של תנאים מפורשים כקבוע בחוק.

סעיף 30א(ב) לחוק קובע כי: "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת של הנמען בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת". הסנקציה המצויה לצד הפרת הוראות החוק, היא פיצוי עד לסך של 1,000 ₪ לכל הפרה, ללא הוכחת נזק.

רבים טועים לחשוב כי די בקבלת אישור חד פעמי מהצרכן לקבלת דבר פרסום מסוג אחד, בכדי לאפשר להם לשלוח אליו דברי פרסום נוספים מסוג אחר, וחמור מכך, בכדי לאפשר להם להעביר את פרטיו והסכמתו למפרסם אחר.

בעידן הטכנולוגי המפותח כיום, נולדה תופעה המכונה "מפרסם להשכיר"- חברות מפרסמות אשר אינן משווקות מוצרים בעצמן, אלא מהוות גוף המפרסם עבור יצרנים ומשווקים שונים של מוצרים ושירותים שונים, הרוכשים מחברות אלו את שירותי הפרסום שלהן.

מכאן, עולות השאלות, האם תופעת "מפרסם להשכיר" לצורך שליחת דברי פרסום עולה בקנה אחד עם דרישות החוק? האם די לחברה מפרסמת לקבל הסכמה חד פעמית מהצרכן לקבלת דבר פרסומת מסוג אחד בכדי לאפשר לה לשלוח אל אותו הצרכן דברי פרסום נוספים מסוג אחר?

במקרה שהגיע לפתחו של בימ"ש לתביעות קטנות לאחרונה שלה הנתבעת לתובע כ-198 הודעות פרסומת מסוגים שונים ומגוונים באמצעות הדוא"ל, מבלי לקבל את אישורו לכך.

בפסק דינו המקיף של בית המשפט, הביע כבוד השופט את סלידתו הרבה מתופעת ה"מפרסם להשכיר והגדירה כ"פלישה סיטונית" לכתובות דוא"ל של משתמשים, בעל כורחם ובלא שביקשו זאת. כמו כן, הדגיש כבוד השופט את הקלות שבה מתאפשרת שליחתו של "דואר זבל" באמצעות תופעה זו, תוך ניצולם לרעה של האמצעים האלקטרונים.

בית המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל הוכחת הרשמתו של התובע לקבלת שירותיה, ולאור העובדות כי מספרן של ההודעות היה עצום ורב, כי התובע ניסה להסיר את עצמו מרשימת התפוצה ללא הצלחה וכי הנתבעת התכחשה לאחריותה וניסתה להטיל דופי ביושרו של התובע, הטיל עליה בית המשפט את הפיצוי המקסימלי בסך של 1,000 ₪ להודעה- עד גובה סמכותו- קרי, 33,800 ₪.

מפסק הדין עולה, כי חברה אשר קיבלה את הסכמתו של צרכן לקבלת דבר פרסומת מסוג מסוים, אינה רשאית להשתמש בהסכמתו ולשלוח אליו הודעות פרסומת החורגות מהנושא אשר בו התעניין הצרכן והיה מושא רישומו לשירותיה.

לסיכומו של דבר, תופעת מפרסם להשכיר אינה עולה בקנה אחד עם רכיב ההסכמה הנדרש על פי החוק לצורך שליחת דואר פרסומת, וחברה מפרסמת אינה רשאית להשתמש בהסכמתו של הצרכן ולהקיש ממנה לצורך פרסום או שיווק מוצרים או שירותים שונים אחרים שהתובע לא התעניין ברכישתם.