הנהג הרשלן הסביר

עבירת הרשלנות ששורשיה נעוצים כעוולה בדיני הנזיקין, וסללה דרכה לתוככי המשפט הפלילי עם יסוד נפשי הקובע 'רף כניסה' נמוך כדי להרשיע אדם בפלילים. רף כניסה זה, מוביל לכליאת אדם מן השורה מאחורי סורג ובריח בשם דמות הרואית-דמיונית המקודשת על ידי מערכת המשפט ותחת תאורת אולמו בשם "האדם הסביר". יש שיטענו כי החברה המערבית זקוקה בחיקה לאותו אדם סביר כחלק מעבירת הרשלנות, מאחר וזו מהווה מצפן מוסרי-נורמטיבי לעבירות קלות בלבד שאינן בסיווג פשע, כך שהסיכוי לפגיעה מהותית במרקם החברתי נמוך, ועבירה זו מאפשרת לבית המשפט מרחב תמרון להכוונת התנהגות באוכלוסייה, על ידי הרתעה, בעבירות שאינן ספציפיות, כשלא היתה ביכולתו של המחוקק לצפות את טיב העבירה הנקודתית, אך האינטרס החברתי מחייב התערבות של גורמי האכיפה בדיעבד.

סוגיה זו מסתעפת בעבירות שונות בהן קשה להצביע על אותו האדם הסביר או לחילופין לא פעם הנאשם ייראה בעיניים אובייקטיביות כאותו אדם מן הישוב שבית המשפט מנסה להכווין דווקא להתנהגותו שלו, אך בנסיבות העניין לא שפר מזלו, ובהעדר חקיקה ספציפית ירשיעו בית המשפט בטענה של חריגה מאותה התנהגות של האדם הסביר. דוגמא לכך מיני רבות היא גרימת מוות בתאונות דרכים, בה המחוקק מכווין התנהגות על ידי מתן עונש מאסר מינימלי של שישה חודשים, אלא אם כן הנסיבות מצדיקות חריגה אל מתחת לרף שנקבע. כך, המחוקק מחמיר את מתחם הענישה עם כל אדם שגרם למותו של אחר בתאונת דרכים במאסר בפועל, אם הראשון סטה מנורמות האדם הסביר לאחד מרכיבי העבירה.

אך מדוע קיימת עבירת מסגרת כדוגמת עבירת הרשלנות בתעבורה אם המחוקק קבע סטנדרט נורמליזציה להתנהגות לכל אחד מהתרחישים בכביש? במידה ואותו "נהג רשלן", נהג לפי הנהלים המדויקים שהגדיר המחוקק; נסע במהירות המותרת בחוק ותשומת ליבו הייתה מוקדשת כולה לנעשה בדרך, אך רצה הגורל ונסיבות המקרה הרגעיות הובילו לתאונה שבסופה נהרג אדם, האם זהו לא הנהג הסביר שהגדיר המחוקק, שנהג בדיוק כמצופה ממנו, אך נסיבות טראגיות אקראיות הן שהובילו לתרחיש הלא צפוי?

ניכר כי בשנים האחרונות קיימת מגמה, הנובעת מכוונתה של מערכת המשפט להתמודד עם "מכת מדינה" ומרצונה לייצר הרתעה ולהחמיר דווקא עם אותם הנאשמים הגורמים לתאונות דרכים. אותה המגמה, לא רק מלמדת על החמרה קונקרטית בעונש, אלא גם על ההחמרה ברף ההרשעה עצמו כאשר עסקינן בתאונת דרכים בין רכב להולך רגל – גם אם הגדיר חוקר המשטרה את התאונה כ-"בלתי נמנעת", עדיין ימצא ביהמ"ש מקום להרשיע את הנאשם מתוך "חובת זהירות" מעורפלת המוטלת על הצד שיכול היה למנוע את התאונה ביתר שאת. במציאות זו, נוצרת  מעין "אחריות מוחלטת" פלילית לנהג המעורב בתאונת דרכים ללא קשר להפרת חובת הזהירות. במילים אחרות, העולם הנזיקי שכפל עצמו לנוסחה הנדרשת כדי להרשיע אדם בפלילים, שרכיביה הם מושגים נזיקיים גרידא המסייעים להרשעת נאשמים. בכך למעשה, הורידו את רף חובת ההוכחה בהרשעתו של הנאשם "מעל ספק סביר" הקבוע במשפט הפלילי, לרף הנהוג בתחום האזרחי, כשלנאשם סיכויים אפסיים להוכיח את חפותו לאור אותה "אחריותו המוחלטת".

תוצאה נוספת של התהליך היא הפיכת נטל ההוכחה: אם בפלילים חובת ההוכחה שאותו אדם אכן חרג מחובת הזהירות, מוטלת על המאשימה, במצב הדברים הנוכחי הנאשם הוא זה שנאלץ להוכיח את חפותו בכך שהוא פעל כפי שהאדם הסביר היה נוהג בנסיבות המקרה. כל אלו, באים לידי ביטוי גם בנתונים, המלמדים כי בעידן שלאחר קביעתה של בית המשפט העליון, 90 אחוזים מכתבי האישום הסתיימו בהרשעה. אם רצונו של המחוקק הוא לשפר את התנהגותו של הנהג הישראלי, עליו לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות העבירה ולא לפי קרות התוצאה, תוך בחינת ההתרשלות המעשית של הנאשם בהתאם לנורמות שקבע הוא עצמו.