על ניגוד עניינים של נושאי משרה

סוגיית ניגוד עניינים אצל נושאי משרה נחשבת בדין הישראלי כנגע שיש למנוע ולמגר. מעבר לחובות הכלליות המצויות בדין, כגון: חובת תום הלב וחובות אחרות הנובעות מדיני היושר ומחובת האמונים של נושאי משרה, הדין הישראלי מתייחס באופן ספציפי לסוגיה זו- כך חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 קובע כי חבר מוסד תכנון לא ישתתף בדיון ובהצבעה בקשר להתנגדות או לערר בנסיבות מסוימות בהתקיימן יתקיים ניגוד עניינים; חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 קובע, בין היתר, כי חבר כנסת לא יעסוק, אף ללא תמורה, בכל עיסוק בו קיימת אפשרות של ניגוד ענינים בין העיסוק הנוסף לבין תפקידו כחבר כנסת. סוגיית ניגוד העניינים אינה מצומצמת רק לדין הציבורי, ובהקשר שלנו, ניגוד עניינים יכול להימצא גם בתאגידים (ונדגיש, הן בתאגידים בעלי נופך פרטי והן בתאגידים בעלי נופך ציבורי- כגון חברות ממשלתיות, חל"צ, עמותות וכו').

דיני התאגידים אוסרים על ניגוד עניינים. כך, לדוגמה, קיימים סעיפים ספציפיים בחוק החברות התשנ"ט- 1999, המגדירים כיצד על נושא משרה ועל חברה לפעול בעת שמתקיים ניגוד עניינים בין טובת החברה לבין טובתו האישית של נושא משרה; נושא משרה מחויב כחלק מחובת האמון כלפי החברה לפעול שלא בניגוד עניינים וכו'; בחוק העמותות, תש"ם- 1980 קיימות הוראות פרטניות המתייחסות לניגוד עניינים כגון: ייחוד כהונה ופסלות מכהונה.

המונח "ניגוד עניינים" למעשה מתייחס לשני תרחישים שונים: התרחיש הראשון הינו כי לנושא המשרה יש קונפליקט הנעוץ בין תפקידו וסמכויותיו כנושא משרה לבין עניינים אישיים הקשורים אליו. ניגוד עניינים אחר הינו קונפליקט הנוצר כאשר נושא משרה מחזיק בשני תפקידים שונים, ומכח כל תפקיד הוא נדרש לפעול אחרת. באם נתרגם ניגודים אלו למשפט המנהלי: הרי שקיימים "ניגוד עניינים אישי" ו"ניגוד עניינים מוסדי".

במגזר הציבורי, די אם קיימת אפשרות ממשית לניגוד עניינים על מנת לקבוע כי נושא המשרה נגוע. הבחינה הינה אובייקטיבית: האם אדם סביר היודע את כל פרטי העניין היה סובר שנושא המשרה יימצא בניגוד עניינים בשל האינטרסים האחרים הקיימים לו? כאשר שאלה זו תוכרע על פי נסיבות כל עניין ועניין. בהתאם לפסיקה, גם כאשר הוחלט כי לנושא המשרה יש ניגוד עניינים, אין בכך בכדי לקבוע באופן נחרץ וחד משמעי כבר בשלב הראשון כי אותו נושא משרה פסול לכהונה, או כי החלטתו פסולה. סנקציות אלו נמצאות בקצה הספקטרום של הפעולות בהן יש לנקוט.

בהתאם לפסיקה, חשוב לנהוג באופן מידתי וסביר, ולבחון האם בנסיבות העניין קיימות פעולות אחרות בהן ניתן לנקוט על מנת לנטרל את ניגוד העניינים, בלא להפעיל אמצעים דרסטיים שלא לצורך. פסלות מכהונה הינה כאמור האמצעי הדרסטי והקיצוני ביותר בו ניתן לנקוט. עמדה זו של הפסיקה קיבלה גם ביטוי בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מיוני 2006.