הקץ למסך האנונימיות
חופש הביטוי הינו אחד מאבני היסוד של חברתנו מעצם העובדה שהוא נגזר מזכות האדם לכבוד.
אך מה קורה כאשר האזרח הפשוט מתחבא מאחורי זכויות אלה ולא רק זאת אלה עושה בהן שימוש ציני תוך כדי פגיעה בזולת?
הדבר מוצא ביטויו ביתר שאת במסגרת התגובונים (" טוקבקים") באינטרנט.
אתרי האינטרנט הינם אחד מאמצעי התקשורת הפופולאריים ביותר ותפוצתם רבה יותר מחלק לא מבוטל מאמצעי התקשורת האחרים.
בנוגע לכלל אמצעי התקשורת, חלים כללים המחייבים את מנהלי אמצעי התקשורת לזיהוי האנשים אשר מעוניינים להתבטא באמצעותם, במטרה לשמור על כללי תרבות בסיסיים ועל מסגרת החוק, ועל מנת שהמתבטא יהיה אחראי לדבריו וחלילה לא יפגע בנשוא כתיבתו.
כיום, במסגרת התגובונים ("טוקבקים") באינטרנט, אין חובה של מנהלי האתר לסנן או לערוך בדיקה מקיפה של תכני תגובות הגולשים, מה שיוצר לעיתים תכופות, תגובונים חסרי תרבות ולעיתים לא מבוטלות פגיעה אישית ישירה בנושא התגובון ואף עבירה על החוק.
מצב הדברים האמור מצביע על כך כי אומנם במחוזותינו יש חופש ביטוי- אך בהחלט לא ניתן לטעון כיה וא נגזר מהזכות לכבוד. אין כבוד. נקודה.
הצעת חוק ה"טוקבקיסטים", כפי שהוגשה ע"י ח"כ אורלב מחייבת, למעשה, את ספקיות האינטרנט ליטול אחריות משפטית וחובה חוקית על תכני תגובות הגולשים, ממש כשם שמערכת עיתון, למשל, אחראית על פרסומיהם של עיתונאיה ופרשניה.
במסגרת הצעת החוק אנשים יוכלו להמשיך ולהגיב בעילום שם, אולם מעתה, עליהם לקחת בחשבון את האופן שבו מנוסחת תגובתם.
מטרת החוק המוצע הינה ליצור, מחד, גורם מרסן לכותבי התגובונים לביצוע בקרה עצמית, ומאידך, לטפח תרבות דיון ראויה אשר תעלה את ערך ואיכות התגובונים שהנה אמצעי חשוב ביותר לטיפוח שיח ציבורי בישראל. במסגרת הצעת חוק זו, תסוכל האפשרות להוציא דיבה ולפגוע ברגשותיו של אדם כלשהו ותישמר פרטיותו.
היבטים אלה מוצאים ביטויים במסגרת דברי ההסבר לחוק.
לעניות דעתי, הצגת החוק כאמור חוטאת למעשה למטרתו שעה שגילוי זהותו של "הטוקבקיסט" רק מחמת השמצות, גידופים והכפשות תוחמת את החוק רק להיבטי פגיעה ישירה ומובהקת, אך מה קורה בעתות של פגיעה עקיפה?
"פגיעה עקיפה" הינה למשל, טוקבק, אשר למעשה כתוב בצורה ראויה אך טומן בחובו מידע מסולף, מוטעה ומטעה שכל מטרתו היא להשחיר את פני מושא הכתבה חרף העובדה שהדברים לא עולים באופן חד משמעי מהכתוב בטוקבק.
הדבר תואם את ההגבלות הקיימות על העיתונות הכתובה בתביעות הדיבה. כאשר עיתון כלשהו מפרסם כתבה על חברה כלשהי, למשל, אך במסגרת הכתבה שזורים מידעים מסולפים ומעוותים אשר יש בהם כדי להטעות את הציבור, אזי ניתן לטעון כי עסקינן בהוצאת דיבה על החברה. היבט זה ניתן להקיש גם לפרסומים באינטרנט ולהביא לחשיפת הטוקבקיסט הפוגע.
אין להקל ראש בכוחה של מילה כתובה, קל וחומר כאשר היא בעלת תפוצה מיידית לאלפי אם לא למיליוני קוראים.
אכן, מחד עלינו להבטיח את זכויות הפרט- אך לא במחיר של הסתתרות מאחורי מסך האנונימיות ובאם מישהו בוחר לפרסם דעותיו ברבים- עליו לקחת על כך אחריות וכן את הסיכון לחשיפה של הרמת המסך וגילוי שמו.
אני מברך על החוק אך סבור שאין הוא מרחיק לכת דיו ויש מקום להרחיב היריעה אף יותר ולו מחמת הפגיעה שיש בתכני הטוקבקים והשפעתם.
