הליך הבוררות- דין, סדרי הדין וסדרי הראיות

כשהאדם מן הישוב חושב על הליך בוררות, סביר להניח, שעולות במוחו שתי סיטואציות, ששתיהן מייצגות את הקצוות, ולאו דווקא את מה שקורה בפועל; מחד, ניתן להניח שכאשר אותו אדם שומע את המילה "בורר" עוברת במוחו דמותו של "בורר" בסדרה טלוויזיונית ידועה, שמנהל ומיישב הסכסוכים בין אנשי העולם התחתון.

מאידך, אדם אחר, מאותו הישוב, ייתכן ויחשוב על הקצה האחר לחלוטין, לפיו בבוררות יושב שופט בכיר בדימוס, המנהל את הבוררות בסכסוך בין שני צדדים, בדיוק לפי כללי הדיון הנוהגים בבית המשפט.

שתי הסיטואציות אינן מייצגות את הפרקטיקה הנוהגת. כך, למשל, בא הדבר לידי ביטוי בפרסונות היכולות לשמש כבורר. בספקטרום שבין שופט בכיר בדימוס לדמות העבריינית שמופיעה בתוכנית הטלוויזיה, ישנם סוגי אנשים רבים שיכולים על פי דין לשמש כבוררים. בדומה, מבחינת כללי הדיון, כללים אלו יכולים להיות זהים לנהוג בבתי המשפט מחד, ויכולים להיות שונים לחלוטין מהנהוג בבתי המשפט מאידך.

בפרק זה נעסוק בדרכי ניהול הדיון על ידי הבורר, בדין שלפיו יכריע הבורר בסופו של דבר, בסדרי הדין הנוהגים במהלך הליך הבוררות, בקבילות והבאת ראיות, בהליך קדם הבוררות ובהליך הבוררות עצמו.

השקת הבוררות

הליך הבוררות יכול להיפתח בארבע דרכים.

הדרך הראשונה, היא פניה לבורר מוסכם על פי הסכם הבוררות בין הצדדים, והתחלת ניהול הבוררות באופן עצמאי על ידי הצדדים ללא כל מעורבות חיצונית, זאת בכפוף לכך שהבורר מקבל על עצמו את ניהול הבוררות.

הדרך השנייה, היא פניה לבית המשפט, מקום בו אחד הצדדים הגיש תובענה לבית המשפט למרות קיומו של הסכם בוררות בתוקף בין הצדדים. במצב כזה, פונה הצד המעוניין לבית המשפט לאכוף את הסכם הבוררות, ומבקש כי בית המשפט יעכב את ההליכים בתובענה לצורך קיום הבוררות המבוקשת. בהתקיים הסכם בוררות בתוקף, לרוב יאות בית המשפט לקבל את הבקשה לעיכוב ההליכים, ויפנה את הצדדים להליך הבוררות. בקשה לעיכוב הליכים צריכה לעלות באופן מיידי כטענה ראשונה, ועל הצד הטוען אותה להראות כי הוא אכן מתכוון לקיים הליך בוררות ואין בבקשתו משום רצון לעכב את ההליך.

הדרך השלישית, היא הפניית הצדדים לבוררות על ידי בית המשפט מכוח סמכותו לפי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט. כך, מקום בו אין הסכם בוררות בין הצדדים, יכול השופט בהליך להציע לצדדים לפנות לבוררות, אך העניין תלוי לחלוטין בהסכמת הצדדים.

הדרך הרביעית, ודומה מאוד לדרך הראשונה בשינוי קל, היא פניה למוסד לבוררות ובקשה להתדיין בפניו. ההבדל העיקרי בין המסלולים הללו הוא שכאשר הצדדים פונים למוסד לבוררות הם מאבדים את החרות שהייתה נתונה להם לקבוע את סדרי הדין, דרכי הבאת הראיות וכד', ומקבלים על עצמם את דרכי ההתדיינות הנהוגים במוסד לבוררות.

הדין החל

ברירת המחדל בכל הנוגע לדין החל על הליכי בוררות במדינת ישראל, הינה שהבורר רשאי לפעול כראות עיניו לצורך הכרעה יעילה וצודקת בבוררות שמתנהלת בפניו, ואין הוא קשור בדין המהותי, אין הוא מחויב לפעול על פי סדרי הדין ואין הוא מחויב לפעול גם על פי דיני הראיות. סעיף יד לתוספת לחוק הבוררות קובע:

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט."

עינינו הרואות, כי אם לא הוגדר במפורש מהו הדין, מהם סדרי הדין ומהם דיני הראיות, שעל פיהם על הבורר לנהוג בשבתו כבורר בסכסוך כלשהו, ברירת המחדל היא שהבורר חופשי מכל כבלים.

חרות זו מכבליהם של הדינים השונים יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים, שהשפעתן על תוצאת ההליך עשויה להיות מכרעת. כך, למשל, יכול הבורר להתיר הגשת ראיות, שלו התנהל ההליך בפני בית משפט, היו מוגדרות כבלתי קבילות, לא ניתן היה לעשות בהן שימוש, וברור שתוצאת ההליך עשויה היתה להיות שונה לחלוטין. בדומה, מקום בו לא נקבע כי הבורר כבול בכבלי הדין המהותי, באופן תאורטי הוא יכול להגיע לכדי הכרעה שסותרת את הדין המהותי (בכפוף לעילות לביטול פסק בוררות, שיידונו בפרק אחר), כך שדיון בבית המשפט לבטח היה גורר תוצאה אחרת מזו שהושגה לבסוף בהליך הבוררות.  

מאחר וכך הם פני הדברים, בעת עריכת הסכם בוררות, יש לשים לב האם צוינו באופן מפורש הדינים לפיהם תידון הבוררות. מצב בו לא הוגדרו באופן מפורש הדין המהותי, סדרי הדין ודרכי הבאת הראיות, תינתן לבורר סמכות רחבה, ייתכן שאף רחבה מדי.

לאמור לעיל, לפיו יש צורך בציון מפורש של הדין המהותי, סדרי הדין והראיות, בכדי שהבורר לא יהיה חופשי להחליט כראות עיניו, ישנו יוצא מן הכלל. מקום בו לוקחים על עצמם הצדדים להסכם הבוררות, להתדיין בפני מוסד בוררות מסוים, רואים אותם כאילו הסכימו לכך שהדיון בבוררות יתקיים לפי כללי אותו מוסד בוררות בפניו נדון עניינם, גם אם לא ציינו כך במפורש.

חובת הנמקה?

כאמור לעיל, מקום בו לא נקבע במפורש בהסכם בין הצדדים כי על הבוררות ביניהם יחולו הדין המהותי, סדרי הדין ודיני הראיות, אין הבורר מחויב לפעול על פיהן. לא כך הדבר בכל הנוגע לחובת ההנמקה. בתיקון שנערך לתוספת לחוק הבוררות בשנת 2008 נקבע, כי מקום בו לא קבעו הצדדים באופן מפורש שפסק הבורר לא ינומק, מחויב הבורר לנמקו, וזאת על פי סעיף טו1 לתוספת האמורה.  

הרקע לשינוי הגישה, מחרותו של הבורר מקום בו לא הוגבל במפורש, למצב בו ברירת המחדל היא הנמקת פסק הבורר היא, כי ברור לכל, כי לרוב, האינטרס של כל הצדדים להליך הבוררות הוא במתן פסק בורר מנומק, וזאת מכמה סיבות: ראשית, משום שפסק מנומק מבהיר לצדדים את תוצאת הפסק, ומראה לצדדים, כי הבורר שקל את ראיותיהם ונתן להן משקל; שנית, משום שהנמקת הפסק מאפשרת לבית המשפט לבחון האם התקיימו עילות הביטול של פסק בורר, לפי סעיף 24 לחוק הבוררות (למשל, בית המשפט יוכל לבחון האם הבורר סטה מסמכויותיו כפי שהותוו על ידי הצדדים טרם הבוררות); שלישית, אם שקל הבורר שיקולים ראויים, לא ניתן יהיה להטיל דופי במקצועיותו וביושרו, לא כל שכן שעבודה מסודרת וכתובה מסייעת לבורר עצמו גם בעריכת הפסק, כך שהנמקת הפסק היא גם אינטרס של הבורר עצמו.

חובת הנמקה נוספת קמה מכוח סעיף 29ב(ב) לחוק, שקובע שמקום בו החליטו הצדדים כי ניתן יהיה לערער על פסק הבורר, ברשות בית המשפט, חלה חובת הנמקה על הבורר. הרציונל במקרה זה הוא ברור- מקום בו על בית המשפט לבחון האם לתת רשות ערעור, לא כל שכן לדון בערעור עצמו, ברור שאין הוא יכול לעשות כן אם פסק הבוררות איננו מנומק, שכן במצב מעין זה אין לו כל בסיס לבדיקה.

קדם בוררות

כמו בבתי המשפט, גם בבוררות מתקיימים הליכים מוקדמים. להליך קדם הבוררות יש חשיבות רבה לניהול התקין, השוטף והיעיל של ההליך, והוא עשוי למנוע מחלוקות מיותרות בעתיד.

כך, בגדרי קדם הבוררות מברר הבורר האם הסכם הבוררות חל על הסכסוך שהובא בפניו וקובע מה סמכותו של הבורר בכל הנוגע לסוגיות השונות. בהליך קדם הבוררות יכול הבורר גם לנסות ולפשר ולגשר בין הצדדים, ובכך להביא לסיום מהיר של המחלוקות בין הצדדים.

עניין נוסף וחשוב ביותר הנדון במסגרת של הליך קדם בוררות הוא סילוק התביעה על הסף. הבורר מוסמך למחוק את התביעה על הסף, מקום בו כתב התביעה אינו מגלה עילה נגד הנתבע או מקום בו החליט הבורר כי התביעה היא קנטרנית או טורדנית. לרוב, לא ימהר הבורר לעשות שימוש בסמכותו זו למחוק את התובענה על הסף, שכן למרות שבמחיקת התביעה לא נסתם הגולל על אפשרויות התביעה של הצד התובע, אולם בפועל, ההשפעה של מחיקת התביעה על הצד שתביעתו נמחקה עלולה להביא לכך שהתביעה המתוקנת לא תוגש.

אלמנט נוסף של סילוק על הסף הוא דחיה על הסף. בורר רשאי לדחות תביעה על הסף בקדם משפט מטעמים של מעשה בית דין, חוסר סמכות או כל נימוק אחר שעל פיו סבור הבורר כי ניתן לדחות מלכתחילה את התביעה, כגון התיישנות.

בהתאם לתוספת לחוק הבוררות, בהליך קדם הבוררות רשאי הבורר לחייב את הצדדים להשיב לשאלונים, לגלות ולהמציא מסמכים, לערוך חשבונות, עיון במסמכים, תיקון כתבי טענות ולתת הוראות לגבי דרך ניהול הבוררות בכל הנוגע לסדרי הדין ושלבי הדיון. פסקה ט לתוספת לחוק קובעת כי אי ציות להוראות הבורר בכל הקשור לאמור לעיל עלול לגרור תוצאות קשות עבור המפר. נכון אמנם שאין מדובר בסנקציה חמורה כהליך בזיון בית משפט שנהוג בהליכים הרגילים, אולם מקום בו צד אינו מציית לצו הבורר ללא סיבה מוצדקת, וזאת למרות שהבורר התרה בו, רשאי הבורר לדחות את התביעה (אם הצד המפר הוא התובע) או לדון בתביעה כאילו לא הוגש כתב הגנה (אם הצד המפר הוא הנתבע).

עניין נוסף שבסמכותו של הבורר בהליך קדם הבוררות הוא חיוב התובע בהעמדת בטחונות להוצאות הנתבע, וכן קביעת מקום ניהול הבוררות מועדיה וסדריה.

דיוני הבוררות לגופו של עניין

גם בדיוני הבוררות לגופו של עניין נתונה לצדדים היכולת לשלוט על דרך ניהול העניין. הסכימו הצדדים על דרך ניהול ההליך בהסכם הבוררות ביניהם - על הבורר לקיים את הסכמותיהם. לעומת זאת, מקום בו לא הגיעו הצדדים להסכמות, הבורר, בסמכותו על פי התוספת לחוק, רשאי להתוות בעצמו את דרך הפעולה.

מן הראוי לציין את אחת התכונות הבולטות של הליך הבוררות, שהופכת את ההליך למושך לגופים ואנשים רבים, מכל שכבות החברה והתעשייה, היא החשאיות המאפיינת את הליך הבוררות. בניגוד להליכים המתנהלים בבתי המשפט, בהם ברירת המחדל היא פומביות - הן פומביות דיון והן פומביות פסק הדין, בהליך הבוררות ברירת המחדל היא חשאיות. ללא הסכמת הצדדים לא יהיה פרסום הנוגע לדיונים עצמם ולא של פסק הבורר.

מדובר בעניין חשוב מאין כמוהו עבור צדדים מסוימים, שכן לפומביות הדיון ולפומביות פסק הדין עשויות להיות השלכות רוחב על הצדדים, הן משום חשיפת עניינים שאין לצדדים כל רצון לחשוף לציבור הרחב, אולם אין הם עומדים בתנאים לפיהם היה מוטל חסיון אילו היה מתנהל ההליך בפני בית משפט אזרחי, והן משום שלפסק דין של בית משפט עשויה להיות השפעה על צדדים נוספים לעומת פסק בורר שמשפיע אך ורק על הצדדים להליך.