הזכות לשם טוב Vs חופש הביטוי והעיתונות

לא אחת עולה השאלה האם ניתן להגביל את חופש הביטוי והעיתונות כדי לשמור על שמו הטוב של האדם. והרי ידוע כי גם אם בסופו של דבר, עת יינתן פסק דין על-ידי בית המשפט הנכבד וימצא הנאשם זכאי, ערכו של האדם ירד בעיני הציבור, יש שיאמרו שדינו נחרץ טרם נמצא אשם, ואף עלול הנזק להיות בלתי הפיך עד כדי פגיעה בפרנסתו של האדם ופגיעה נפשית חמורה. האם שכחנו את "חזקת החפות" האומרת כי: כל אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו (מעל לכל ספק סביר) והוא הורשע בדין.

העניין מתעצם ככל שעסקינן בדמות שהינה דמות ציבורית. ניקח לדוגמה את מקרה עמנואל רוזן, מקרה העוסק בעבירות מין. ונכון הדבר שאל לנו להקל ראש בעבריינות מין באשר הינה, אך ברם זאת, מדובר במקרה שנחשף בחודש אפריל 2013, חקירה שהחלה כשלושה חודשים לאחר מכן, בחודש יולי ואילו ההמלצה להעמיד לדין הגיעה לא מכבר, בתחילת חודש אוקטובר. החל ממועד הסמוך לחשיפת הפרשה, ולמעשה, עד לכתיבת שורות אלו, מר רוזן הושעה מעבודתו ("הוצא לחופשה") ומסתגר בביתו.  

ייתכן ומר רוזן ימצא אשם בדין, אך מה יעלה בגורלו ואיך יראה עתידו אם יזוכה. האם, במצב דברים שכזה, נוכל לומר בוודאות שדינו לא נחרץ כאשם על אף זיכויו. הגורמים העיתונאים אינם "חוסכים" בפרטים כאשר פרסומיהם רואים אור, לא אחת ראינו כי כשמדובר בעניין בעל אופי מיני הם מגדילים לעשות כאשר יורדים הם לרזולוציות שלא בהכרח יש בהן צורך ממשי לקורא. ואחרי שהקורא הסביר רואה את המילה הכתובה בעיתון, לצערנו, כבר לא ממש משנה מה תהיה פסיקתם של שופטי בית המשפט הנכבד.

ואם ניווכח, בסופו של עניין, כי הטענות העובדתיות, לכאורה, שגויות. לעניין זה נתן דעתו בית המשפט ב ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם בנבו 8.2.2012). פסק הדין שהגיע כתוצאה מתביעה של סרן ר' מחטיבת "גבעתי" שהואשם כי "ווידא הריגה" בילדה קטנה, כנגד הגב' אילנה דיין בעקבות הכתבה שפורסמה בתוכנית "עובדה". בית המשפט נתן פסיקה חדשנית המרחיבה את חסינותם של כלי התקשרות מפני אחריות בגין פרסום טענות עובדתיות שגויות ולו בלבד שכלי התקשורת הנתבע פעל בצורה אחראית וסבירה והציג בצורה נאותה את המידע שהיה נגיש לו בשעת הפרסום...

אז אוסיף ואשאל, האם המשפט יתנהל בתקשורת או במקום בו ראוי הוא להתנהל, בית המשפט.