מיומנו של נשיא - "בואו חשבון" - עוד נצחון כזה ואבדתי

מאבק משפטי שהתנהל בפני, בין משה הרשקו וחיים אורבוך, בגין הפרת זכויות יוצרים בספרי לימוד-חשבון, העשיר את הפסיקה של מדינת ישראל בסוגיות חשובות בנושא זה.

וזה סיפור המעשה:

שני בעלי הדין היו מורים במקצוע חשבון. הרשקו פרסם בשעתו  סדרה של ספרים בשם "חשבון חדש", שאושרו כספרי הוראה של משרד החינוך והתרבות לכיתות א' עד ו' של בתי הספר היסודיים. ספריו זכו למוניטין רב, ונקלטו כחומר לימודים מקובל ברוב בתי-הספר. אורבוך אף הוא חיבר ופרסם ספרי חשבון, בשם "צעד-צעד", לכיתות א' עד ג', שהוכרו גם הם כספרי הוראה בבתי הספר.

בשנת 1973 רכש אורבוך את זכויות היוצרים למהדורה עברית של ספרים שיצאו לאור בבוסטון, ארצות-הברית, בשם Modern School Mathematics . לתדהמתו גילה אורבוך כי הרשקו העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מספרי בוסטון, ומספריו "צעד - צעד", לתוך מהדורות חדשות של ספרֵי "חשבון חדש" לכיתות א', ב' ו-ה', ועל כן תבע אותו בבית המשפט המחוזי, ועתר לצו-מניעה ולפיצויים נגדו.

התקיים בפני דיון ארוך, שמעתי עשרות עדים, הוגשו לי ספרי לימוד חשבון מארצות שונות ובשפות שונות, והכל בשאלה: האם אמצעי המחשה, שהיו הבסיס לספרי בוסטון, הועתקו על ידי הרשקו.

לנגד עיני היו כמובן ספרי בוסטון וספרי הרשקו, שניתן היה להשוות ביניהם, והיה עלי להחליט אם הרשקו אכן העתיק את ספרי בוסטון, או שהשתמש באמצעי המחשה שהיו גם בספרי חשבון אחרים. לבסוף השתכנעתי כי אכן הייתה העתקה.

בעודי בשלב כתיבת פסק הדין, ביקרה בביתנו בת משפחה. היא הייתה שנים רבות מורה בכיתות הנמוכות של בית-הספר היסודי. היא לימדה במשך שנים את תלמידיה באמצעות ספרי הרשקו.  היא לא ידעה על המשפט שהתנהל בפני. נטלתי את אחד מספרי בוסטון והראיתי לה אותו בלי לומר דבר. היא דפדפה קלות בספר ושאלה בתדהמה: "מה, תרגמו את ספרי הרשקו לאנגלית?"

אמנם לא הייתי זקוק לשכנוע נוסף, אך דבריה לא השאירה מקום לשום ספק בתוצאת המשפט.

בפסק דיני כתבתי:

"אילו הצגתי לראשונה את הספר של בוסטון למורה שלימדה בכתה א' לפי ספרו של הרשקו, ועל כן הכירה אותו היטב, היא הייתה, אגב דפדוף כללי בו, שואלת אותי: "האם תרגמו את ספרו של הרשקו לאנגלית?" כי ההתרשמות הכללית מדפדוף בשני הספרים הביאה בהכרח לידי מסקנה של דמיון ניכר ביניהם".

נתתי צו-מניעה שאסר שימוש בספרי הרשקו והפצתם, אולם, מאחר ופסק-הדין ניתן לאחר תחילת שנת הלימודים, ומחשש שמא צו-מניעה, שתוקפו יחל מיד, ישבש את מערכת הלימודים בהוראת החשבון בבתי הספר באותה שנת-לימודים, שהתבססה בהוראת החשבון על ספרי הרשקו, ניתנה רשות, על אף קיומו של צו-המניעה, לשווק כמות נוספת של ספרים, שיאפשרו לימודים סדירים באותה שנה.

עם זאת, נתבקשו הנוגעים בדבר להיערך בעוד מועד לקראת שנת הלימודים שלאחר מכן. הייתי אופטימי אותה שעה בתקוותי שהערעור שהוגש לבית המשפט העליון יתברר ויוכרע עוד לפני תחילת שנת הלימודים הבאה.

פנה הרשקו לבית המשפט העליון וביקש עיכוב ביצוע של פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

צריך לציין כי פסק-הדין שלי התייחס רק לשלב הראשון של המשפט, קביעת החבות, כשבשלב השני הייתה אמורה להתברר שאלת הפיצויים שהגיעו לאורבוך בגין ההפרה. השופטת בן-פורת שדנה בבקשה סברה שאם לא יעוכב ביצועו של צו-המניעה, עלול הרשקו להינזק, שכן אם יוצאו ספריו ממערכת ההוראה, הרי עד שיתברר הערעור ויוכרע, יתמלא החלל הריק שיווצר בספריו של אורבוך, ויהא קשה להחזיר עטרה ליושנה. היא סברה שנימוק זה עדיף על רצונו, הלגיטימי כשלעצמו, של אורבוך לקטוף סוף-סוף את פרי עמלו אחרי שנים של התדיינות משפטית. החליטה אפוא השופטת לעכב את הביצוע עד למתן פסק-הדין בערעור.

החלטה זו הייתה ביום 4 במרץ 1981. פסק-הדין בערעור ניתן על ידי השופט לוין ביום 13 בנובמבר 1988, דהיינו אחרי כשמונה שנים. בשנה שישבתי כשופט בפועל בבית-המשפט העליון, ראיתי את כל הקרטונים המכילים את תיק הרשקו מבית המשפט המחוזי, מונחים תחת שולחנו של השופט שלמה לוין, שהיה אמור לכתוב את פסק-הדין. אף דרבנתי אותו מספר פעמים לכתוב את פסק-הדין. במהלך שמונה השנים הללו השתנתה כל מערכת הלימודים בהוראת חשבון, ספרי לימוד חדשים ושיטת לימוד חדשנית תפסו את מקומם של קודמיהם, וגם ספרי הרשקו ירדו מגדולתם. בערעור זכה אורבוך כמעט לכל אורך הדרך, והשופט לוין אישר את כל מסקנותי המשפטיות שבפסק דיני, ואולם אורבוך לא זכה "לקטוף את פרי עמלו", כביטוייה של השופטת בן-פורת, שכן בעת שאישר כאמור שלמה לוין את צו-המניעה שנתתי נגד הרשקו, הפך צו זה לחסר-כל-ערך מעשי, ונותרה לאורבוך הברירה להסתפק בפיצויים. דא-עקא, שגם כאן לא האירה לו המציאות פנים. חברת "דביר", שהוציאה לאור של ספרי הרשקו, שרק ממנה היה ניתן לגבות את דמי הפיצויים, פסקה לפעול, ונמכרה להוצאה אחרת, ויכולתו של אורבוך לממש את זכותו לגביית פיצויים ראויים הצטמצמה עד למינימום, אם בכלל הייתה קיימת.

כפי שאמרתי בכותרת, בצטטי את דברי פירוס מלך אפירוס: "עוד נצחון כזה - ואבדתי".