"ביתו של אדם - מבצרו", האמנם?

אחת מהפגיעות המוכרות בפרטיות הינה "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם".

מעשה שהיה - כך היה: לקוח שכר את שירותיו של אדריכל, לצורך תכנון בית מגוריו. בית המגורים היה יוצא דופן מבחינת גודלו, סוג החומרים ששימשו לבנייתו ועיצובו הייחודי, כך שניתן היה לקשר בין בית המגורים ללקוח המסוים. האדריכל שכר את שירותיו של סטודיו המתמחה ביצירת הדמיות ממוחשבות, על-מנת ליצור הדמיה מלאכותית של העבודה האדריכלית בבית המגורים. הדמיות אלו פורסמו באתר האינטרנט של משרד האדריכל, ללא פרטים מזהים בנוגע ללקוח (בעל הבית) או כתובתו.

משנודע הדבר, עתר הלקוח לבית-המשפט בבקשה לצו מניעה קבוע, שיאסור שימוש בתצלומים או בהדמיות המציגים את ביתו, בטענה כי הדבר מהווה פגיעה בפרטיותו.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת הלקוח במלואה, ופסק כי פרטיותו נפגעה כתוצאה מחשיפת ביתו באינטרנט, וזאת משום שההדמיות מאפשרות להתרשם מאורח החיים בבית, מהרגליהם של הדיירים בו וממצבם הכלכלי. בית המשפט המחוזי שהעדיף את זכות הפרטיות של הלקוח על פני חופש העיסוק וזכויות הקניין הרוחני של האדריכל, נתן צו מניעה קבוע, שאסר על האדריכל ומשרדו לעשות כל שימוש בתצלומים או הדמיות של בית הלקוח.

האדריכל לא ויתר, וערער לבית-המשפט העליון, שקיבל את הערעור בחלקו.

בית המשפט העליון דן במונח "צנעת חייו האישיים" שבחוק, וקבע שמצד אחד, מדובר בביטוי עמום, שגבולותיו אינם ברורים, ואילו מצד שני קבע, שאין לקבל את הפרשנות לפיה יש הכרח לחצות רף גבוה ביותר של אינטימיות על-מנת להוכיח פגיעה בצנעה זו. עמדת בית המשפט העליון הייתה שמידע הקשור בביתו של אדם עשוי בהחלט לבוא בגדרי המונח "צנעת החיים האישיים", ולאור התפיסה, כי ביתו של אדם הוא מבצרו - בהחלט קיימת לאדם ציפייה סבירה כי פנים ביתו לא יפורסם לציבור הרחב ללא הסכמתו, ובגדרה של ציפייה זו הוא זכאי לממש את זכותו לפרטיות.

מנגד, דין שונה חל על הדמיות חוץ של הבית, שכן חזיתו של בית חשופה ממילא לעוברי אורח ומצויה בעין הציבור, ועל כן לא מתקיימת לגביה פגיעה בפרטיות. המעניין הוא שבית המשפט העליון קבע, שעל מנת שהפרסום יהווה פגיעה בפרטיות, יש להוכיח כי המידע מאפשר זיהויו של הלקוח, ולכן יש להנהיג מבחן לפיו אם יש אפשרות לבצע על סמך המידע שפורסם "הנדסה חוזרת" (reverse engineering), קרי לשייך את המידע שפורסם לאדם מסוים – אזי יש לומר מלכתחילה, כי המידע הוא מידע מזהה המהווה פגיעה בפרטיות, גם אם פורסם מלכתחילה כאנונימי.

על סמך מבחן זה הגיע בית המשפט העליון למסקנה, לפיה על אף ששמו של הלקוח לא נזכר, פרסום ההדמיות עשוי לאפשר את זיהויו באמצעים אחרים, נוכח המאפיינים המיוחדים הנוגעים לביתו, ועל כן ערך את האיזון הבא: צו המניעה יוותר על כנו ביחס לפרסום הדמיות פנים הבית באתר האינטרנט, אך אין מניעה, כי אלו תפורסמנה ביחס לחזית החיצונית של הבית, מאחר וזו מצויה ממילא בעין הציבור.

דקדקו אם כן מעתה, ואִמרו: פְּנים ביתו של אדם – מבצרו.