האם לאם גרושה יש זכות לעבור למקום אחר?

לפני מספר ימים ניתן פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה שדן בשאלה האם לאפשר לאם שבהסכם הגירושין נקבע כי משמורת הילדים תהיה אצלה - לעבור להתגורר במרחק של 100 ק"מ מהאב, ע"מ להתקרב למשפחתה שתתמוך בה לאחר הפרידה, וע"מ שתוכל להתקדם בעבודתה ולהשתכר יותר.

ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה אסר על האם, באופן קבוע, להעביר את מקום מגורי הקטינים מחוץ לעיר בה הם מתגוררים.

בעבר היה ברור שההורה המשמורן, ברוב רובם של המקרים - האם, היא האוטוריטה שמקבלת החלטה בכל הנוגע לילדים, ואם ברצונה לעבור להתגורר בעיר אחרת (ואף להגר למדינה אחרת), זכות לעשות כן ועל האב להסתגל למצב החדש שנוצר.

מבחינת החוק, זה מעולם לא היה המצב; בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לא ניתן למצוא את המילה "משמורן", היא לא קיימת כלל... החוק מתייחס לשתי אפשרויות, חזקה פיסית, כלומר, אצל מי נמצאים הילדים מרבית הזמן, וחזקה משפטית, כלומר היכולת לקבל החלטות בענייני הילדים, כאשר בעניין זה האחרון קובע החוק כי על שני ההורים לקבל החלטות עבור ילדיהם במשותף - לרבות לימודים, העתקת מגורים ועוד, והיה והם לא מצליחים להגיע להחלטה, יכריע בעניין ביהמ"ש.

במרוצת השנים המושגים התבלבלו והחזקה הפיסית התערבבה עם החזקה המשפטית כך שהדעה הרווחת היתה שההורה המשמורן (היינו ההורה שלו החזקה הפיסית) הוא זה שמקבל החלטות עבור הילדים.

כך למשל אִם אֵם משמורנית, רצתה לרשום את הקטינים לביה"ס אחר או לשנות כתובת במשרד הפנים, כל שהיה עליה להציג הוא פסק דין או הסכם גירושין שקובע שהיא המשמורנית.

בשנים האחרונות, חל שינוי וכיום ביהמ"ש מציינים בצורה ברורה, שעצם העובדה שהורה אחד הוגדר כ"משמורן", לא מקנה לו את הזכות הבלעדית לקבל החלטות עבור הילדים, ובכל החלטה מהותית עליו להתייעץ עם ההורה השני ולקבל את הסכמתו. במקרה שאין הסכמה ביהמ"ש יכריע בסוגיה, כאשר השיקול המנחה הינו טובת הילדים ולא טובת ההורה שמבקש את המעבר (על אף שלפעמים יכולה להיות חפיפה בין השניים).

במקרה שהוזכר לעיל דובר על אם שהחליטה באופן חד צדדי לעבור לגור עם הילדים במרחק של 100 ק"מ ממקום מגורי האב. מומחה שמינה ביהמ"ש סבר שהעתקת מקום המגורים והמרחק הרב מאביהם, יפגע בילדים. על כן העדיף ביהמ"ש את טובת הילדים, על פני טובת האם וקבע כי היא אינה יכולה להעביר את הילדים מחוץ לעיר בה מתגוררת המשפחה.

אז מה צריכות לעשות אמהות משמרוניות כדי כן לעבור לאן שהן רוצות; ראשית מומלץ לרשום סעיף בהסכם הגירושין שידון בשאלת העתקת מקום המגורים, באלו נסיבות מותר, עד איזה מרחק, כיצד הדבר ישפיע על הסדרי הראיה עם ההורה השני ועוד.

אמנם בפסק הדין שהוזכר לעיל, ביהמ"ש קבע כי גם אם יש סעיף זה, ביהמ"ש יבחן מהי טובת הקטינים, בנקודת הזמן הרלוונטית, אולם אין ספק כי סעיף כזה יכול להועיל.

אפשרות נוספת בה נוקטות חלק מהאמהות היא להציב עובדה בשטח - הווה אומר לעבור להתגורר עם הילדים במקום אחר.

קיים הבדל מהותי ביותר, אם על ביהמ"ש לדון בסוגיה לפני שהילדים עברו או אחרי שהילדים עברו; לפני שהילדים עברו, ביהמ"ש בד"כ יטה לתת צו מניעה זמני המונע את המעבר ואז יבחן האם לאפשר את המעבר. אחרי שהילדים עברו, סביר להניח שביהמ"ש לא יצווה להחזיר את הילדים. במצב זה, הזמני עלול להפוך לקבוע, כך שגם אם יימצא שהמעבר לא היה נכון עבור הילדים מלכתחילה, הרי שבדיעבד אין מקום להעבירם בחזרה, דבר אשר עשוי לגרום להם לטלטלה נוספת.

ומה צריכים לעשות האבות? ראשית להיות מאד ערניים, וברגע שהם מגלים כוונה להעביר את הילדים, לא להתמהמה ומיד לפנות לביהמ"ש בבקשה לצו מניעה זמני, לאחר שהילדים כבר יעברו להתגורר בסביבה חדשה, ירכשו חברים חדשים ויסתגלו למציאות החדשה, יהיה קשה מאד להשיבם למקום המגורים המקורי.

כפי שצוין לעיל, מומלץ להכניס סעיף בהסכם הגירושין הדן בהעתקת מקום המגורים. 

דרך נוספת למנוע את המעבר היא במידה ולהורים יש משמורת משותפת. במקרה זה האם תתקשה לבצע פעולות חד צדדיות ללא קבלת הסכמת האב מראש.

אין באמור לעיל, משום מתן חוות דעת משפטית ו/או משום ייעוץ משפטי, הדברים נכונים למועד כתיבתם ונכונותם עשויה להשתנות מעת לעת, יש לקבל ייעוץ משפטי לפני כל פעולה ו/או טיפול.

הכותבת הינה עו"ד ומגשרת בתחום דיני המשפחה והירושה, מנהלת מחלקת דיני המשפחה במשרד עורכי הדין גדעון פישר ושות', מ"מ יו"ר הפורום הארצי בדיני משפחה של לשכת עורכי הדין וחברה בוועדה לענייני משפחה מטעם וועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין.